יום ראשון, 10 באפריל 2016
יום חמישי, 3 במרץ 2016
גאורגיה - קאחתי חבל היין
סיור בחבל קאחתי הפורה בגאורגיה דורש יכולת שתייה מרשימה, כי הרי אי אפשר לסרב לעוד גביע (או כד) יין בלי להעליב את המארחים הנדיבים, שמייצרים את המשקה ביקב משפחתי
http://www.grandpalacetbilisi.com
טיולים לגאורגיה
השאלה כמה זמן נדרש להיכרות עם חבל קאחתי עוררה חילוקי דעות קשים. חלק מהמארחים טענו ששלושה־ארבעה ימים יספיקו, לעומתם טענו אחרים ששלושה שבועות הם פרק זמן קצר מדי. והיו גם שנעלבו מכך שאנחנו מטילים מגבלת זמן על ביקור בחבל כה אהוב וחשוב.
באחת בלילה הגענו למלון בפאתי תלאווי, מבנה שנפתח זמן קצר קודם לכן כחלק מיקב Teliani Valley, שהוא אחד היקבים הגדולים בקאחתי. המארחים, שלושה צעירים ושתי צעירות שמנהלים את המקום, חיכו בדריכות באולם הקבלה. המקום היה בהרצה, והם רצו לוודא שהכל בסדר וגם, כנהוג, הכינו עבורנו משהו לשתות. עשרים בקבוקי יין אדום ולבן ניצבו לצד קערות עם קוביות גבינה צהובה. מבט אחד בעיניהם הבהיר שאי אפשר להעליב אותם ולעלות לחדר.
כשסיימנו לברך ולשתות התברר שחסר חדר לאחת מבנות הקבוצה שלנו (במלון שמונה חדרים בלבד). בתוך דקות נסעה האורחת עם אחת הצעירות ללון בבית הוריה. זה נעשה בלי היסוס או התלבטות, כחלק ממסורת האירוח הגאורגי.
המסורת מחייבת
הסופר הצרפתי אלכסנדר דיומא כינה את חבל קאחתי "הגן הגדול". מעט השתנה מאז בחבל המזרחי ביותר בגאורגיה. אֲפרים ירוקים מאופק לאופק, כרמים עם שורות ארוכות של גפנים ועשרות יקבים שמתחרים ביניהם מי מייצג טוב יותר את המסורת המקומית. מביני עניין טוענים שהיין המקומי טוב, אבל לא מעודן מאוד, איכותי, אבל לא משהו שיביא מדליות בתחרות צרפתית. לגבי הכמויות אין ויכוח: קשה להתמיד בקצב השתייה הגאורגי.
תלאווי, 150 קילומטר מצפון מזרח לטביליסי, היא העיר המרכזית והבירה האדמיניסטרטיבית של האזור כולו. היא בנויה גבוה מעל לנהר אלאזני (Alazani), והרי הקווקז נראים מכל מקום בעיר. במרכז תלאווי ניצבת המצודה המלכותית באטוניסציחה (Batonistsikhe) מהמאה ה־18, מהתקופה שקאחתי עוד היה ממלכה עצמאית. במצודה שתי כנסיות, שרידי מרחצאות מהמאה ה־11 וארמון מלכותי שבו פועל מוזיאון אתנוגרפי גדול.
בכל אוקטובר מתקיים בתלאווי פסטיבל יין שנמשך כמה ימים ומעניק למבקרים הזדמנות להכיר את הפולקלור. הפארק שגובל במצודה במרכז העיר התמלא בימי הפסטיבל בדוכני אוכל ומשקה, וכל היקבים של החבל זכו לייצוג בתערוכת יצרני היין שהתקיימה בהיכל התרבות העירוני, סמוך לחומת המצודה. תזמורות, להקות ריקודי עם וקבוצות של ילדים בתלבושות מסורתיות שִחזרו משהו מההווי המקומי. עשרות גברים סבבו בעיר בלבוש הלאומי השחור כששתי רצועות קליעים מדומים צלובות על חזותיהם. לא היה להם נשק, אבל המסורת מחייבת.
עוד כוסית וגם מערות דוד גארג'ה
במנזר אלאוורדי (Alaverdi), כ־18 קילומטר מצפון מערב לתלאווי, חגגו בבוקר יום ראשון שלושה טקסי נישואין. זוג אחד נראה בשנות העשרים המאוחרות לחייו, אבל שני הזוגות האחרים נראו כמעט ילדים. "החתן בן 18 והכלה בת 17", הסביר אחד מבני המשפחה. הקתדרלה המרשימה של אלאוורדי ניצבת במרכז מתחם גדול שבו שוכנים גם יקב של המנזר, מרתף יינות, בית מרחץ מימי הביניים ומקום מגוריו של המושל במאה ה־17, כשהחבל היה נתון בשליטה מוסלמית.
מרתף היינות של אלאוורדי עשוי להרשים עד שמגיעים לביקור בצינאנדאלי (Tsinandali), עשרה קילומטרים מדרום מזרח לתלאווי. האחוזה המפוארת של משפחת צ'אווצ'אוודזה (Chavchavadze) שימשה אחד ממוקדי האריסטוקרטיה הגאורגית של המאה ה־19. האחוזה מוקפת גן אנגלי גדול, ובמקום מוזיאון שמתעד את פועלו של המשורר אלכסנדר בן המשפחה. אבל איש לא מגיע לכאן לקרוא חרוזים. הסיבה שבגללה ממלאים אוטובוסים את החניה היא היקב ומרתף היינות המפורסם. זה מקום לא רע לטעום בו יינות, ואלה מוגשים בנדיבות. מרשים במיוחד האוסף הגדול של בקבוקי יין מאובקים, שהעתיק שבהם נחתם בשנת 1814. 17 אלף בקבוקים כולל האוסף, ושבעים סוגים שונים של יין. למרבה ההפתעה, לא כולם גאורגיים. חלקם ספרדיים, אחרים פולניים.
בשלב זה של הביקור נקשרה נפשנו בחבל קאחתי. קל לחוש כאן הזדהות עם המארחים הנפלאים, עם היין המקומי, עם המאכלים. זו המשפחה שתמיד פיללנו לה, חשבנו לעצמנו בערפול קל. בשלב הזה נוטים רבים לחפש את השורשים הקאחתיים שלהם, ואין מקום טוב יותר לתור אחריהם מגרמי (Gremi), הבירה העתיקה של החבל, השוכנת כעשרים קילומטר ממערב לתלאווי. החיפוש קצר למדי מכיוון שרק מעט נותר מהעיר: שרידי הכנסייה המקומית שנבנתה במאה ה־16 והמגדל המרשים שנישא מעליה. שרידים מרשימים יותר לעברו של החבל אפשר למצוא בסיגנאגי (Sighnaghi), עיר מבוצרת, 65 קילומטר מדרום מזרח לתלאווי. החומות המרשימות של העיר עדיין שלמות, ומעליהן ניצבים 28 מגדלי שמירה. כולם נבנו במאה ה־18 בידי המלך הנמרץ ארקלה השני, שביצע חלק גדול מעבודות הביצורים גם בתלאווי.
בקצה חבל קאחתי, 105 קילומטר ממזרח לטביליסי ו־155 קילומטר מדרום לתלאווי, שוכן מתחם דוד גארג'ה (David Gareja) עם 19 מנזרים ומערות התבודדות מצוירות מהמאה השישית. במתחם נמצא מנזר לאוורה (Lavra) שמשתרע על פני שלושה מפלסים, ומהמפלס השלישי אפשר להגיע למערה שבה נובע מעיין דמעותיו של דוד. במקום גם פרסקאות מרשימים, בהם ציור של הסעודה האחרונה מהמאה ה־11. זהו אחד האתרים המרשימים ביותר במדינה כולה, אבל הוא מדברי, מנותק ושונה מקאחתי הפורה והמפנק. בדוד גארג'ה מתנהל מאבק מול איתני הטבע, מול המחסור. בתום יום של הליכה שקטה באזור כדאי לנסוע בדרך החתחתים שמובילה לתלאווי ולהיענות להפצרתם של בעלי המסעדות לטעום עוד יין אחד, כזה שעוד לא זכינו להכיר.
http://www.grandpalacetbilisi.com
טיולים לגאורגיה
|
השמש שקעה מעל מנזר איקאלתו (Ikalto). קרניה האחרונות האירו באור מחמיא את המנזר העתיק מהמאה השישית, שמונה קילומטרים מצפון לתלאווי (Telavi). בימי הביניים שימש המנזר מרכז תרבותי וחינוכי, ואף המשורר הלאומי שותה רוסטאוולי התחנך כאן. שרידי הכיתות, מגדל האבן שאזוב מכסה את מדרגותיו, הגינה שהנזירים מקפידים לטפח, כל אלה בהקו לרגע בשמש ודעכו. המארחים הגאורגים שלנו שלפו בקבוק של צ'אצ'ה, מין גראפה מקומית חזקה במיוחד, מזגו מהנוזל השקוף־צהבהב לכוסות זכוכית והרימו כוס לחיי חבל קאחתי (Kakheti) היפה שלנגד עינינו.
יין נשפך כמים
בשבע בערב הגענו ליקב שבמרחק רבע שעה נסיעה ממערב לעיר תלאווי. שני רוכבים על סוסים קיבלו את פנינו. שתי מדורות בערו בחצר. על אחת מהן אפו כיכרות לחם עגולות, על השנייה צלו בשר. סביב שולחן ארוך מאוד שהוצב על המרפסת עמדו חמישים כיסאות. שרר קור מקפיא, אבל איש לא הציע לערוך את השולחן בתוך הבית המרווח. "את האווירה של הכרמים, הענבים והיקב אפשר לקבל רק באוויר הפתוח", הסביר אחד המארחים.
יין נשפך כמים
בשבע בערב הגענו ליקב שבמרחק רבע שעה נסיעה ממערב לעיר תלאווי. שני רוכבים על סוסים קיבלו את פנינו. שתי מדורות בערו בחצר. על אחת מהן אפו כיכרות לחם עגולות, על השנייה צלו בשר. סביב שולחן ארוך מאוד שהוצב על המרפסת עמדו חמישים כיסאות. שרר קור מקפיא, אבל איש לא הציע לערוך את השולחן בתוך הבית המרווח. "את האווירה של הכרמים, הענבים והיקב אפשר לקבל רק באוויר הפתוח", הסביר אחד המארחים.
 |
ציור של ניקו פירוסמאני (Niko Pirosmani) המתאר סעודה מסורתית. פירוסמאני (1862־1918) הנציח ביצירותיו סצנות שובות לב מחיי היומיום
|
כמויות עצומות של אוכל גאורגי כבר פוזרו על השולחן, וכל שלושה אורחים זכו לקנקן יין אדום מתוצרת מקומית. צוות מלצרים הקפיד למלא את הגביעים ברגע שהיה נדמה שמשהו נלגם מתוכם. חמש שעות נמשכה הארוחה. רוב הזמן אכלנו, אבל מדי פעם קם הטמדה (מנהל השולחן והטקס), הרים כוס ובירך. גם יתר המשתתפים נהגו כך. הם בירכו את בעלי הבית, את הנשים בהיריון ואת אלה שלא הגיעו, את הבנקאים ואת שרי הממשלה (רק אחר כך התברר שאחד הצעירים שישב ליד השולחן מכהן כשר החקלאות של גאורגיה). הם בירכו את ממציא היין (גאורגי כמובן, ומחבל קאחתי לטענתם) ואת האדריכל שבנה את החווה (הוא מת כמה שנים קודם לכן), את הילדים ואת הנשים היפות של טביליסי.
לאחר כשלוש שעות של אכילה רצופה, כשהיה נדמה שהעניין באוכל עומד לדעוך, הוגשו שיפודים ענקיים של בשר צלוי. איש לא חשב שהשעה קצת מאוחרת. "יין של קאחתי יעזור להוריד את זה", הבהיר אחד המארחים שישב לצדי ומזג עוד גביע. כשתהיתי אם אפשר לקבל קנקן מים, לחש לי שכני שבעל הבית עלול להיעלב מכך שאיני אוהב את היין שלו. השיחה נסבה על מסורת היין (כמובן) ועל המקומות שבהם כדאי לבקר בחבל קאחתי. המסקנה הסופית: הכי כדאי להתגורר בתלאווי ולצאת ממנה לביקורים באזור. המרחקים לא גדולים, כמה עשרות קילומטרים לכל כיוון. הכבישים לא במצב טוב, כמה עשרות בורות בכל קילומטר, אבל המאמץ משתלם.
השאלה כמה זמן נדרש להיכרות עם חבל קאחתי עוררה חילוקי דעות קשים. חלק מהמארחים טענו ששלושה־ארבעה ימים יספיקו, לעומתם טענו אחרים ששלושה שבועות הם פרק זמן קצר מדי. והיו גם שנעלבו מכך שאנחנו מטילים מגבלת זמן על ביקור בחבל כה אהוב וחשוב.
באחת בלילה הגענו למלון בפאתי תלאווי, מבנה שנפתח זמן קצר קודם לכן כחלק מיקב Teliani Valley, שהוא אחד היקבים הגדולים בקאחתי. המארחים, שלושה צעירים ושתי צעירות שמנהלים את המקום, חיכו בדריכות באולם הקבלה. המקום היה בהרצה, והם רצו לוודא שהכל בסדר וגם, כנהוג, הכינו עבורנו משהו לשתות. עשרים בקבוקי יין אדום ולבן ניצבו לצד קערות עם קוביות גבינה צהובה. מבט אחד בעיניהם הבהיר שאי אפשר להעליב אותם ולעלות לחדר.
כשסיימנו לברך ולשתות התברר שחסר חדר לאחת מבנות הקבוצה שלנו (במלון שמונה חדרים בלבד). בתוך דקות נסעה האורחת עם אחת הצעירות ללון בבית הוריה. זה נעשה בלי היסוס או התלבטות, כחלק ממסורת האירוח הגאורגי.
המסורת מחייבת
הסופר הצרפתי אלכסנדר דיומא כינה את חבל קאחתי "הגן הגדול". מעט השתנה מאז בחבל המזרחי ביותר בגאורגיה. אֲפרים ירוקים מאופק לאופק, כרמים עם שורות ארוכות של גפנים ועשרות יקבים שמתחרים ביניהם מי מייצג טוב יותר את המסורת המקומית. מביני עניין טוענים שהיין המקומי טוב, אבל לא מעודן מאוד, איכותי, אבל לא משהו שיביא מדליות בתחרות צרפתית. לגבי הכמויות אין ויכוח: קשה להתמיד בקצב השתייה הגאורגי.
תלאווי, 150 קילומטר מצפון מזרח לטביליסי, היא העיר המרכזית והבירה האדמיניסטרטיבית של האזור כולו. היא בנויה גבוה מעל לנהר אלאזני (Alazani), והרי הקווקז נראים מכל מקום בעיר. במרכז תלאווי ניצבת המצודה המלכותית באטוניסציחה (Batonistsikhe) מהמאה ה־18, מהתקופה שקאחתי עוד היה ממלכה עצמאית. במצודה שתי כנסיות, שרידי מרחצאות מהמאה ה־11 וארמון מלכותי שבו פועל מוזיאון אתנוגרפי גדול.
בכל אוקטובר מתקיים בתלאווי פסטיבל יין שנמשך כמה ימים ומעניק למבקרים הזדמנות להכיר את הפולקלור. הפארק שגובל במצודה במרכז העיר התמלא בימי הפסטיבל בדוכני אוכל ומשקה, וכל היקבים של החבל זכו לייצוג בתערוכת יצרני היין שהתקיימה בהיכל התרבות העירוני, סמוך לחומת המצודה. תזמורות, להקות ריקודי עם וקבוצות של ילדים בתלבושות מסורתיות שִחזרו משהו מההווי המקומי. עשרות גברים סבבו בעיר בלבוש הלאומי השחור כששתי רצועות קליעים מדומים צלובות על חזותיהם. לא היה להם נשק, אבל המסורת מחייבת.
עוד כוסית וגם מערות דוד גארג'ה
במנזר אלאוורדי (Alaverdi), כ־18 קילומטר מצפון מערב לתלאווי, חגגו בבוקר יום ראשון שלושה טקסי נישואין. זוג אחד נראה בשנות העשרים המאוחרות לחייו, אבל שני הזוגות האחרים נראו כמעט ילדים. "החתן בן 18 והכלה בת 17", הסביר אחד מבני המשפחה. הקתדרלה המרשימה של אלאוורדי ניצבת במרכז מתחם גדול שבו שוכנים גם יקב של המנזר, מרתף יינות, בית מרחץ מימי הביניים ומקום מגוריו של המושל במאה ה־17, כשהחבל היה נתון בשליטה מוסלמית.
מרתף היינות של אלאוורדי עשוי להרשים עד שמגיעים לביקור בצינאנדאלי (Tsinandali), עשרה קילומטרים מדרום מזרח לתלאווי. האחוזה המפוארת של משפחת צ'אווצ'אוודזה (Chavchavadze) שימשה אחד ממוקדי האריסטוקרטיה הגאורגית של המאה ה־19. האחוזה מוקפת גן אנגלי גדול, ובמקום מוזיאון שמתעד את פועלו של המשורר אלכסנדר בן המשפחה. אבל איש לא מגיע לכאן לקרוא חרוזים. הסיבה שבגללה ממלאים אוטובוסים את החניה היא היקב ומרתף היינות המפורסם. זה מקום לא רע לטעום בו יינות, ואלה מוגשים בנדיבות. מרשים במיוחד האוסף הגדול של בקבוקי יין מאובקים, שהעתיק שבהם נחתם בשנת 1814. 17 אלף בקבוקים כולל האוסף, ושבעים סוגים שונים של יין. למרבה ההפתעה, לא כולם גאורגיים. חלקם ספרדיים, אחרים פולניים.
בשלב זה של הביקור נקשרה נפשנו בחבל קאחתי. קל לחוש כאן הזדהות עם המארחים הנפלאים, עם היין המקומי, עם המאכלים. זו המשפחה שתמיד פיללנו לה, חשבנו לעצמנו בערפול קל. בשלב הזה נוטים רבים לחפש את השורשים הקאחתיים שלהם, ואין מקום טוב יותר לתור אחריהם מגרמי (Gremi), הבירה העתיקה של החבל, השוכנת כעשרים קילומטר ממערב לתלאווי. החיפוש קצר למדי מכיוון שרק מעט נותר מהעיר: שרידי הכנסייה המקומית שנבנתה במאה ה־16 והמגדל המרשים שנישא מעליה. שרידים מרשימים יותר לעברו של החבל אפשר למצוא בסיגנאגי (Sighnaghi), עיר מבוצרת, 65 קילומטר מדרום מזרח לתלאווי. החומות המרשימות של העיר עדיין שלמות, ומעליהן ניצבים 28 מגדלי שמירה. כולם נבנו במאה ה־18 בידי המלך הנמרץ ארקלה השני, שביצע חלק גדול מעבודות הביצורים גם בתלאווי.
בקצה חבל קאחתי, 105 קילומטר ממזרח לטביליסי ו־155 קילומטר מדרום לתלאווי, שוכן מתחם דוד גארג'ה (David Gareja) עם 19 מנזרים ומערות התבודדות מצוירות מהמאה השישית. במתחם נמצא מנזר לאוורה (Lavra) שמשתרע על פני שלושה מפלסים, ומהמפלס השלישי אפשר להגיע למערה שבה נובע מעיין דמעותיו של דוד. במקום גם פרסקאות מרשימים, בהם ציור של הסעודה האחרונה מהמאה ה־11. זהו אחד האתרים המרשימים ביותר במדינה כולה, אבל הוא מדברי, מנותק ושונה מקאחתי הפורה והמפנק. בדוד גארג'ה מתנהל מאבק מול איתני הטבע, מול המחסור. בתום יום של הליכה שקטה באזור כדאי לנסוע בדרך החתחתים שמובילה לתלאווי ולהיענות להפצרתם של בעלי המסעדות לטעום עוד יין אחד, כזה שעוד לא זכינו להכיר.
מתי כדאי להגיע? הזמן המומלץ לביקור בחבל קאחתי הוא עונת הבציר - בחודשים ספטמבר-אוקטובר. באוקטובר נערך פסטיבל היין בתלאווי.
כל הזכויות שמורות לאתר למטייל לקריאה לחץ כאן
יום שני, 29 בפברואר 2016
הייתי בגן עדן: גיאורגיה, סיפור אהבה
טיולים גאורגיה, מלון כשר בטביליסי, מלון גראנד פאלאס טביליסי, אוכל גאורגי
חיים כהן עזב הכל ונסע לשבוע שכולו חצ'אפורי, חינאקלי והמון יין בגיאורגיה היפהפייה. סיפור על אוכל מופלא, משתים מרובי משתתפים, משקאות חריפים וזכים בייצור ביתי ובעיקר - על אנשים טובים ועתיד ורוד שנבנה בעשר אצבעות
אני חייב להודות שלפני שנסעתי לגיאורגיה, לא ידעתי הרבה על הארץ שבה אני צפוי, בתום קצת פחות משבוע, להתאהב.
חיים כהן עזב הכל ונסע לשבוע שכולו חצ'אפורי, חינאקלי והמון יין בגיאורגיה היפהפייה. סיפור על אוכל מופלא, משתים מרובי משתתפים, משקאות חריפים וזכים בייצור ביתי ובעיקר - על אנשים טובים ועתיד ורוד שנבנה בעשר אצבעות
אני חייב להודות שלפני שנסעתי לגיאורגיה, לא ידעתי הרבה על הארץ שבה אני צפוי, בתום קצת פחות משבוע, להתאהב.
עובדי מטבח וקצבים במסעדתי "דיקסי", שהם ילידי הארץ היפהפייה הזו, סיפרו לי לא פעם ובגאווה בלתי מוסתרת על כמה שגיאורגיה מדהימה, מסעירה ומרתקת ועל כך שהמאכלים שמנפק המטבח שלה לא דומים לשום דבר אחר. הם הרחיבו את היריעה על המקום המרכזי שיש במטבחה לאידוי ולצלייה על פני הטיגון שכל כך מאפיין מדינות אחרות בחבר העמים לשעבר, על השימוש רב באגוזים, על הרטבים על בסיס שזיפים וכמובן על החינקלי.
זה כל מה שידעתי על גיאורגיה כשהסכמתי לצאת בה למסע קולינרי וחודשיים מאוחר יותר, יצאתי עם המזוודות מהבית לכיוון נתב"ג, מצויד באופטימיות, אינטואיציה שאמרה שיהיה בסדר ותקווה לטוב.
אחרי טיסה קצרה בת פחות משעתיים נחתנו בשעת לילה מאוחרת, אני ועוד משלחת של 6 שפים ועיתונאים, בבירה טביליסי. הנסיעה למרכז העיר ולמלון חשפה בפנינו עיר שמצויה בתנופת בנייה, עם שפע של בניינים שעוצבו בסגנון עתידני והזכירו לי גל קדמה ותנופה שחל בזמן אחר ובמקום אחר - ישראל בשנות הילדות שלי. בכלל, במהלך הימים שהעברתי בגיאורגיה, גיליתי מדינה שהזכירה לי מאד אותנו לפני חמישים שנה, בתקופה כשהייתי ילד - מקום שרוצה להשתחרר מכבלי העבר בכל מחיר, של אנשים שמסתכלים קדימה ולא אחורה ורוצים לבנות עתיד טוב יותר להם ולילדיהם.
כבר בארוחת הערב הראשונה שנערכה עבורנו באותו לילה, או יותר נכון בארבע בבוקר, נחשפנו למסורת המפוארת של סעודות המטבח הגיאורגי. גיליתי שכל ארוחה גיאורגית היא בעצם משתה במלוא מובן המילה. אינספור צלחות עם המון מאכלים מוגשות למרכז השולחן ובין ברכה לברכה וכוסות שמשיקים לחיי חבריהם המדינה, המתים והמשפחה, אוכלים לאט ולא פחות חשוב - שותים הרבה יין ומשקאות חריפים בייצור ביתי ארטיזנלי.
כל ארוחה היא בילוי חברתי ומרכז היום והיה משהו מרגש בעובדה שמעטים האנשים שאוכלים לבד או בשניים בערבים, בחברותא כה חמימה ובטקסים שמתקיימים הן בבתים פרטיים והן במסעדות.
בערבים הקרובים יעלו על שולחננו במסגרת המשתים היומיים כיסוני חינקלי מאודים, מהבילים וממולאים בבשר קצוץ, מאפי חצ'פורי, חמוצים מכל ירק שניתן לחשוב עליו ובכל צבע, דגי נהרות ודגי ים מבושלים, מאודים וצלויים, חמים וקרים כדג חדקן שרירי ששלו מהבריכה של המסעדה, פורל-נהרות פראי בטעם בלתי נשכח וכמובן - נתחי בשר כבש, עוף ובקר וכן המון מנות מושקעות עם אגוזים וירקות. רק הקינוחו נעדרים באופן קבוע מהרפטואר, והאמת היא שלא התגעגענו אליהם במיוחד.
חינקאלי בגג העולם
את היום הראשון שלנו בגיאורגיה העברנו בנסיעה לעיירה ההררית קזבגי שבמרומי רכס הרי הקווקז שמחלק את גיאורגיה בין אירופה לאסיה.
ארוחת הבוקר שלנו כללה מאפי חצ'פורי עמוסים בגבינות, מים מוגזים ומלוחים ממעיינות תרמיים (שאמורים היו לסייע לנו בבקרים שאחרי לילות שתייה מרובה) וקפה מקומי, שחור מופלא, ארומטי, ללא גרגרים ועם שכבת קרמה עשירה. אחריה עברנו בעצלתיים בין טירות ומנזרים עתיקים, ואדיות תלולות ופסגות מושלגות עם אתרי סקי חדשניים, עמוסים בתיירים מכל רחבי אירופה.
את ארוחת הצהריים אכלנו במסעדת חינקלי קטנה על אם הדרך. נשים מבוגרות הכינו במהירות ובמיומנות מעוררת קנאה את כיסוני החינקאלי שנפגוש מעתה בכל מקום ובכל ארוחה, עמוסים בעסיס עשיר ובבשר. הם נחו בהמוניהם בצלחות הגשה ממתכת והוגשו לצד כוסות של צ'הצ'ה, משקה צלול וחריף שמיוצר בדומה לגראפה מקליפות ענבים, כמעט בכל מסעדה ואפילו בבית.
לאחר מכן הגיעו למרכז השולחן שיפודים של נתחי בשר עגל. לא היו שם סינטות ואנטרקוטים וכל מיני חלקים מיושנים עד חורמה, מהסוג שבישראל כל כך
אוהבים לתאר כנימוחים וכאחה שנושרים מהעצם, אלא נתחי בשר טרי ולא מיושן, שאפילו כלל - שומו שמיים! - עצמות, משהו שלא ראיתי בשיפודים כבר הרבה הזמן.
מקורו של הבשר שמגישים במסעדות ובבתים בגיאורגיה בפרות שרועות להן באופן חופשי בשטחים הפתוחים במדינה. לא אחת רואים אותן לצדי הכביש או עליו ממש, צועדות באדישות ובקבוצות ותרות אחר עשב, רזות וחטובות, ללא כל רמז להזרקת הורמונים שכה שכיחה אצל הפרות שלנו. בשרן שנצלה על האש ריחני, לא-שומני בעליל ולעיס מאד, מהסוג שמצריך שיניים ומזכיר שעל בשר צריך לעבוד בפה ומנהגים וטעמים נשכחים. קשה וממכר.
אלפיים שנות יין בחרס
ביום למחרת המשכנו למסע מזרחה לחבל הארץ קאחטי - מחוז היין המפורסם ביותר של גיאורגיה. משחר ההיסטוריה מייצרים כאן יינות בשיטה עתיקה שלא השתנתה יותר מדי במרוצת אלפי השנים וכוללת יישון באמפורות חרס ענקיות מצופות שעווה טבעית וקבורות באדמה.
היינות לא עוברים שום יישון בחביות (יש כמה יקבים מודרניים שאימצו את החביות בשנים האחרונות – היינות שלהם מרשימים הרבה פחות) ואין להם את הטעם הכה דומיננטי שיש ליינות מודרניים רבים כתוצאה מפרק הזמן שבו הם מבלים בהן. טעמי היין הגיאורגי המסורתי מגיעים אך ורק מהענבים שמקורם בזנים מקומיים שיחודיים ובלעדיים לגיאורגיה, הן הלבנים והן האדומים.
מלך זני הענבים הגיאורגי הוא הסאפראבי הסמיך והכהה, שאף היו טובלים באופן מסורתי בלחם ואוכלים לארוחת בוקר מרוב שבשרני. את המשקעים של היינות אוספים התושבים הביתה ומייצרים מהם, בכלים מיוחדים ובגדלים משתנים, את הצ'הצ'ה, שנמזגת חמימה וטרייה לכוסות במהלך סעודות הערב.
בדרך לתל אביב עוצרים לחצ'פורי על האש בטביליסי
את היום האחרון בגיאורגיה העברנו בסיור שווקים בטביליסי, עיר המעיינות החמים שריחם של הגייזרים הגפרתיים ניכר היטב בליבה.
השווקים תחומים לאיזורים, כשבכל אחד מוכרים ומתמקדים בחומר גלם אחר, בדומה לשווקים העתיקים של המזרח והים התיכון. היו שם דוכנים עם אינספור חמוצים, דגים טריים מכל סוג, טלאים צעירים, נקניקים עם עשבי תיבול ונקניקי בסטרומה מארמניה השכנה, קמחים, תבלינים, חלב וגם צ'ורצ'וחלה, נקניקי עסיס ענבים שממולאים באגוזי מלך ואגוזי לוז.
בטביליסי גם נחשפנו, בנוסף למסעדות המסורתיות ולמאפיות המובחרות גם לשלב הבא שעוברת הקולינריה בארץ ולנסיונות לייצר מטבח מודרני, שמשלב בין טעמי המערב לטעמים המקומיים, מסעדות פיוז'ן של שפים שחזרו משהות במסעדות בעולם ורצו ליצור משהו אחר.
חדש לצד ישן, שלאט לאט מתחילים להשתלב ולכתוב מחדש את המסורת בפרשנות עדכנית. אכלנו עוד חינקלי וחצ'פורי (הפעם צלוי בשיפוד על גחלים), הרמנו כוסיות יין מקומי וצ'הצ'ה ועזבנו, עייפים ומרוצים, חזרה לישראל. לפחות עד הפעם הבאה.
הירשם ל-
רשומות (Atom)