בין ברים בסגנון בריטי לאלו המחזרים אחר תיירים מהמערב, טביליסי המתעוררת מגדלת דור חדש של בליינים חפצי חיים ונטולי עכבות.
בדרך משדה התעופה אל מרכז העיר, מפנה את תשומת ליבי הנהג גדול הממדים ועב הזקן למבנה משמאל. המבנה מזכיר במעט את "אצטדיון הקן" בבייג'ין (אם כי הוא קטן בהרבה), ואם היה בכל עיר אחרת מלבד טבליסי, ודאי היה מוזיאון לאומנות מודרנית, בית האופרה או תרגיל לסטודנטים באדריכלות. אולם כאן, בניין הזכוכית המואר מבפנים כגחלילית הוא בניין המשטרה – סמל לשקיפות.
גיאורגיה מחזיקה במקום הראשון בעולם בפעולות נגד שחיתות שלטונית ונמצאת במקום ה-18 בעולם (כשכל המדינות סביבה הרחק מאחור), במדינות בהם קל לעשות עסקים. אין זה פלא כי מכל זווית שתביט על "ככר השחרור" מנוף ייכנס לך לפריים.
אבנים קטנות, שמנות, לבנות ועתיקות מרכיבות כנסיה עתיקה. זה נדמה כי לקחו את ההר הסמוך ועיצבו אותו ביד אדם. קשה לאמוד את מניין השנים. היא יכולה להיות פה חמש מאות שנה או אלף חמש מאות, או אולי מאז קבלה על עצמה גיאורגיה את הנצרות, שלישית רק לארמניה ולאתיופיה, אי שם במאה הרביעית לספירה.
גפנים זקנות רוקדות ברוח הנעימה של ערב לקול פעמונים, ולוחות עץ דקות כנייר מפרידות בין החוץ ובין הפנים של בניין שרק ארובתו אבן. גרמי מדרגות, חומים קלופי טיט, גגות אסבסט או פח, וירק צפוף מכסה קיר בניין שלם.
עוד כתבות בנושא
הגשם נופל משמיים שאינם כבדים, טיפות קטנות, נופלות מהר. נתיבי מים עושים דרכם על האבנים החלקות של הרחוב היורד מככר השחרור אל נהר הקורה. מסביב בתי יין יותר מבפיאמונטה ומסעדות ברחובות נטולי רכבים כמו בסריאבו או דוברובניק, ואיקונות בהמוניהן בחנויות הממכר, מוודאות כי אתה מוגן, שמור מכל משמר.
אני יוצא לכיוון בו השמים שומרים על צבעם ואינם חדלים מלהוריד את הגשם. חולף על יד דוכן עם תפוחים משלושה סוגים וכמה ארגזי תותים ודובדבנים מכוסים בניילון. נכנס אל בר שנראה אמריקאי, עם פוסטרים של נגני ג'ז ושלט של בירה גינס. הגשם מכניס אותך לכל מיני חורים. וזה היה החור שלי. מרק פטריות כהה וסמיך מלא פלפל שחור וכבש על הגריל (זה לפחות מה שכתוב בתפריט) כמעט בלתי אכיל. אבל מכיוון שאני לא רק היחיד על הבר, אלא כמעט היחידי במקום, רגשות אשם לא מתירים לי ואני מסיים כמעט את הכל. נזיר נכנס. ראשו עטוף. רק זקן מתולתל ולבן פולש מתוך המצנפת. הוא ממלמל כמה מילים ויוצא. לא אוכל. אולי בכלל בא לברך. גם לבושם של הנשים המבוגרות כאן דומה ללבוש הנזירים. שמלה שחורה עד כפות הרגליים. נעליים שחורות. מעיל שחור ומצנפת. מאחורי העיניים הבעה דומה. לא של קדושה, לא של אומללות. של השלמה עם החיים. זהו אחד הברים ב-j shardeni str ודומים לו לא מעט.
הגשם הדק מפסיק. עתה השמיים בטורקיז עז כקרחון. אני מטייל מעט ומסתכל במצודה הקטנה והמופלאה מעבר לגשר, על המצוק, על שפת הנהר. היא הייתה יפה אותו הדבר ללא פסל האיש והסוס. אבל הוא שם. מכוניות רבות. פנסיהן בוהקים. אנשים, כולם יוצאים אל הרחוב, חוגגים את הפסקת הטיפות. עד שישובו.אני עולה אל מרפסת בה אנשים שותים. שלושה גברים צעירים, כוסות בידיהם ואישה מבוגרת על הקופה. כולם נולדו אחרי 91. כולם בניה של גיאורגיה החופשית. אולי למעט האישה. "יש לך פנים גיאורגיות" אומר לי אחד מהם אחרי שלא הבין מה זה יהודי והמשיך להתעקש אם אני אורתודוקסי או פרוטסטנטי. "אמריקה טוב, ישראל טוב, רוסים גם טוב. רק פוטין לא טוב. פוטין לא. רוסים פה כן. לחיי ישראל וגם לחיי גיאורגיה", הם מרימים ומנגנים מטאליקה מהמחשב. הם חסרי סבלנות. אף שיר אינו מגיע אל סיומו. אבל זה לא מפריע. יש בדחיפות שלהם חן. ממרום המרפסת יפה כל כך אגן ההיקוות של טבליסי. טירות, מבצרים, כנסיות, מנזרים. כולם בקצה האור הקשה, זה שהגשם השאיר. כמעט חשוך. רק צלליות ההרים והטירות. ונהר הקורה זורם.
Art cafe. Second floor. on gorgasali sq.
כמה נערים, שיער פנים דליל לפניהם, עטופי מעיל דק ושתי נשים צעירות, גבוהות, סיגריות בידיהן, נכנסות לזואסטן, בר שמעט מדרגות מורידות אותך מגובה הכביש, קרוב לשפת הרחוב. אחת מהן יפה. יפה מאוד. שפתותיה כמעט מתפוצצות משפע והיא אינה מפסיקה לדבר. חברתה מזמינה להם משקאות ובינתיים הגברים לוקחים לעצמם בירות בבקבוק מקומיות של חצי ליטר. מאחורי הבר בחור צעיר, בוגר תואר ראשון בעיתונאות החרד מהמשרה לה התכונן בשל העבדות והשכר הזעום. אשתו עובדת והוא קורא כל זמן. הוויסקי לא זול אבל הוא אומר כי זה רק כי אינו מיוצר כאן. אגב, השכר הממוצע במטבע מקומי שוויו כ-450 שקל בערך.
בשנת 1,200, עידן הזהב כאן, היה לגיאורגיה מלך. למלך לא היה בן, אז הוא הוריש את המלכות לבתו, אבל לא קראו לה מלכה. קראו לה מלך. היא שלטה יותר מ-30 שנים. אחר כך פלשו צבאותיו המונגוליים של ג'ינג'ס חאן (או צאצאיו) וילדי המלך האישה, בת ובן, פלגו את הממלכה. 40 פעמים, כך אומרים, חרבה ונבנתה טבליסי. ועתה אישה אחרת עומדת על המשמר. "אמא גיאורגיה", על אחד ההרים, עשרים מטרים גובהה, בידה האחת חרב ובידה השנייה גפן, והיא עשויה מתכת ועירומה.
"אם תקרא גיאורגי חצי קהל יסתובב", אומר דויד, הברמן. "זה על שם הפטרון של שלנו, סנט ג'ורג' (שפסלו בזהב ניצב על העמוד בככר השחרור). הוא היה לוחם גדול. תמיד חיינו על החרב. זה בגלל המיקום. בין הים השחור לים הכספי בואך מאסיה לאירואסיה הצפונית. כולם רצו את גיאורגיה לעצמם. הביזנטים. הערבים. המונגולים. הסלג'וקים". דויד זה השם השני הכי נפוץ, כך הוא אומר ומושיט את היד לשלום.
Zuastan bar – catholicos st.
בשדרה המרכזית והגאה "שוטה רוסטובלי"(רוסטובלי הוא קצת כמו פושקין, רק הרבה יותר עתיק, הוא גדול המשוררים הגיאורגים לדורותיהם וכתב במאות ה-12-13 את "האביר בעור הנמר"), אפשר כי אתה עובר בין פריז ובין שטוקהולם וכנסיות ביזנטיות ומגדלים של זכוכית ושוק רוכלים שמזכיר את שוק הימאים בעיר התחתית או את השוק בקייב, על יד הקרקס. רק מעט קבצניות מהעבר מזכירות לך מה היה לפני גורבצ'וב. לפני הפריסטרוייקה. מאחורי חומה של ברזל.
בקצה, מצד ימין, בצד של הנהר, נמצאת שכונת מרטווילי, ואם לא היית יודע אפשר היה לחשוב שאתה בשפילד ווטפרד או גלאזגו. כאן שמות הברים "הגלגל" או ה"פרסה" וכל השלטים מהאי הבריטי וכל הברים עץ. אני נכנס לאחד ושותה "גיאורגיה קראפט" קטיפתית ויקרה והברמן יעבוד כאן עד שיסיים את חוק לימודי המשפט וישוב אל עיר מולדתו. "זו שכונה זקנה. אם הייתי צעיר הייתי גר במרכז, ליד ככר החופש. כאן יעברו, ישתו בירה, יראו כדורגל וילכו לישון".
Wheels irish pub – akhvlediani st. 16
בדרך חזרה שוק פרחים על קרן רחוב תחת גן. איש זקן, סיגריה קבועה בפיו ואצבעותיו קשות כאילו רק שושנים הוא מוכר, כמה מוכרות, עבות בשר ומסורות, לוקחות את חלקן במסורת וביופי ובריח המהמם החזק מכל בושם.
אני מוריד שווארמה ויורד אל הגשר והמצודה הענקית גלויה ומוארת והנהר קר ומלוכלך ואני תוהה אם מספיק מים יש לו כדי לדאוג לעיר הגדלה והולכת. נעים. תייר יפני מקים מצלמה על חצובה ומצלם. זה באמת כל כך יפה. אני לא יכול להאשים אותו. צבע השקיעה שוב כגון הקרחונים. קר. חודר. עמוק.
"יש גל של תרגומים נוראיים," אומר דויד כשאני מופיע שוב בזואסטן ולצדו ברמנית יפהפייה שמהר מתגלה כי אינה גיאורגית. הברמן האחר צועק לה בגיאורגית פעם בכמה זמן וכולם צוחקים. לשניהם זקנים עבותים וגוף רזה ופנים מאוד מקומיות טיפוסיות. "הם מדפיסים מה שאנשים רוצים לקרוא. בלי שום טעם ספרותי ואם אתה קורא את המקור אתה לא יכול לזהות שזה אותו הספר. זה נורא. יש להם גם עיתונים ודפוס ותחנות טלוויזיה." הוא מגיש לי בירה "ארגו" אחרי הוויסקי של אתמול. "היא הייתה גיאורגית, כלומר לא היא, אבל הגיאורגים נחשבים לצאצאיה של מדיאה, ולכאן בא יאסון לחפש את גיזת הזהב. ארגו זה שם הספינה עליה בא, עד קצה הים השחור," הוא מספר את משמעות שם הבירה. הזואסטן מתמלא. איזה דור מגדלת גיאורגיה השמחה, הפורחת, נטולת העכבות, חפצת החיים, החופשייה, המודעת.
כל הזכויות שמורות ל" עתון הארץ"
http://www.haaretz.co.il/food/drinks/.premium-1.4161036
